*מכיל ביצים*

כשהאור של חנוכה כמעט כבה: סיפור על סופגניה אחת שהצילה את החג

"באנו חושך לגרש,

בידינו אור ואש.

כל אחד הוא אור קטן,

וכולנו אור איתן.

סורה חושך, הלאה שחור!

סורה מפני האור!"

יום שישי, 8:30 בבוקר. מסיבת חנוכה בגן. כל הילדים לבושים בלבן, נרגשים, עם אביזרים זרחניים מקושטים על גופם הקטן. האור בעיניים שלהם בלתי ניתן לכיבוי.

חנוכה תמיד היה אחד החגים האהובים עליי עוד מילדות – חג של אור, ניסים, שירים, משפחה וחגיגות שבוע שלם. אבל היום, רק כמה דקות אחרי שהחגיגה מתחילה, אני מבינה שהאור לא מספיק חזק ושאני צריכה להגביר את האש בלפיד…

הרגע שבו הכל משתנה

הגיעו סופגניות לגן בארגזים לכיבוד ממאפיה מקומית. הארגזים מלאים בשומשום – אשר אליו בארי אלרגי.

הלב שלי נופל. במקום להסתכל על החגיגה, אני נכנסת לדריכות מלאה. מנסה לנשום עמוק ולהתאפס, אבל במקום דמעות של שמחה והתרגשות מהחגיגה, אני מתחילה לבכות – מהסטרס, מתחושת חוסר האונים והכעס. אני אישית שוחחתי עם הספק והובטח לי כי אין שומשום.

כמו תחת אש, מיד יורה לכל הכיוונים הוראות: "שימו את הארגזים בחוץ", "שאף אחד לא יגע ויכניס לשטח הגן", "שיאכלו בחצר". אבל זה לא הכל….

מה שבארי מפספס

בארי מחפש אותי במבטו, רוצה שאראה אותו רוקד ושר. ואני? במחשבות של מה עם סופגניה עבורו?! תחושת החמצה על שלא נהנית עם כל ההורים שמחייכים ומצלמים – הם בכלל לא יודעים איזו סערה עוברת לי בראש עכשיו ועם איזה דופק אני מסתובבת לידם.

המלאך שהגיע בזמן

ואז אני נזכרת – רק הבוקר סיפרה לי אמא לילד אלרגי מהשכונה שהיא מכינה סופגניות לגן של הבן שלה. אני מיד מתקשרת אליה ומתחננת שתכין אחת מהר לבארי ושאשלח את בעלי לקחת אותה לפני שתסתיים המסיבה.

היא אומרת לי שהבצק עוד צריך לתפוח. המוח שלי קודח, שירי חג ברקע, ואני מוצפת דמעות. מתחננת… "לא נורא שלא תפח, העיקר שתהיה לו סופגניה."

והיא אומרת לי: "בסדר, מטגנת לו עכשיו!"

כמה דקות אחרי, בעלי מגיע ובידיו קערה עם שתי סופגניות זהובות, מלאות אבקת סוכר מנחמת. אני חוזרת לנשום.

הריקודים ממשיכים, בארי שר, אני מחייכת לעברו. מנסה להסדיר פעימות ולהנות מהאור שהגיע.

הדרמה מאחורינו.

בארי נהנה מהסופגניות, בלי שבכלל ידע כמה מאמץ נדרש עבורן. וכמה דמעות זלגו בדרך.

חושך שעדיין צריך לגרש

חנוכה הוא חג של סופגניות, הצגות ופסטיגלים. אבל יש עוד הרבה חושך לגרש – ילדים אלרגיים לא יכולים להגיע להצגות כי מכניסים מזון לאולמות, וגם לא יכולים לאכול סופגניה בספונטניות. הלוואי והמודעות תעלה, ואולי החג הזה יהיה איזה נס.

(זה לא פוסט שיימינג – לא רלוונטי מי הספק כי זה יכול לקרות לכל אחד. זה פוסט הודיה ותקווה.)

מאז אותו יום, אני לא מפסיקה לחשוב על הסופגניות האלה שהצילו לנו את החג. אחרי שנים של חיפושים אחר מתכונים בטוחים וטעימים, גיליתי שהדרך הכי טובה להבטיח שבארי יוכל ליהנות מחנוכה כמו כל הילדים – זה להכין בעצמי.

מכיוון שהכנת סופגניות היא תהליך ארוך ודורש הרבה סבלנות ודיוק, אני לא תמיד מתפנה להתפחות וטיגונים… כל שנה מנסה חלופות קלות יותר.

בשנה שעברה זה הצליח ועליתי על גרסה מוצלחת, משהו בין סופגניות אשל לצ'ורוס. ומכיוון שהמתכון הזה ל"סופגניות קראנצ'י" הפך להיות המועדף שלנו בבית, כמובן שבחרתי לשתף אותו בבלוג.

הן פריכות מבחוץ, רכות מבפנים, וכמובן – לגמרי בטוחות. אני משתפת אותו איתכם בתקווה שגם אתם תוכלו להאיר את החג לילדים שלכם, ואולי גם לעזור למשפחה אחרת ברגע קריטי.

מתכון לסופגניות קראנצ'יות

רכיבים:
1.5 כוס שמנת מתוקה – ניתן להמיר לשמנת צמחית
1/2 כוס מים
1/2 כוס סוכר
2 ביצים
2 כפות וודקה וניל (תמצית וניל ביתית- אפשר כמובן להמיר לוודקה וקצת תמצית וניל)
קורט מלח
קינמון
3 כוסות קמח
3 כפיות אבקת אפייה

לערבב קודם רכיבים נוזליים ולאחר מכן להוסיף קמח.
הבלילה נוזלית כמו של עוגה, קצת יותר סמיכה מפנקייק.
לחמם 1 ליטר שמן.
לשים את הבלילה בשקית זילוף ולזלף "נחשים"
לטגן עד להזהבה .

אחרי שמתקרר קצת, לפזר אבקת סוכר.
זה טעים וקראנצ'י!
יוצאת כמות גדולה שנטרפת במהרה!
בתאבון וחג שמח ומלא אור!