יום השואה 2021

אני דור שלישי, מגיעה מבית פולני שהשיח על השואה מאוד נוכח.

בדרך כלל ביום השואה אני בוכה, חושבת, עושה חשבון נפש, נזכרת במשפחתי וחושבת על העבר והעתיד.

היום בבוקר, בזמן הצפירה, מצאתי את עצמי (אמא לשני ילדים, צעירים מידי מכדי להבין…) חושבת על הדאגה שלי כאמא לילד בסכנת חיים. דבר שלפני כן לא יכולתי לדמיין או להכיל את הפחד.

גמלה מחשבה בראשי- להודות על כל הטוב שיש לי.

עברנו שנה לא פשוטה, ובכל זאת…

אחר הצהריים משהו מושך אותי להכין עוגת ביסקוויטים לילדים. העוגה הזאת, אינה סתם עוגת ביסקוויטים "פשוטה".

התהליך של ההכנה שלה מעט מבלבל ומרגש אותי בו זמנית.

לא הכנתי עוגת ביסקוויטים מזה כמה שנים. מאז שהתגלתה האלרגיה של בארי לשומשום.

לשמחתי, מצאנו לאחרונה ביסקוויטים שמתאימים לאלרגיות שלו.

המתוק הזה בן עוד רגע 4 ולא טעם מימיו טעמה של עוגת ביסקוויטים רכה ומנחמת.

אני מסדרת את הביסקוויטים בתבנית – מסדרת את המחשבות…

טובלת ביסקוויט בחלב ומרגישה כיצד הוא עוטף וחובק את אצבעותיי אליו.

מתבוננת בפירורים, בשברי העוגיות וחושבת לעצמי- שלשם שינוי הפירורים האלה, השברים… מגלמים בתוכם משהו טוב.

מתענגת על המחשבה שבארי יהנה עוד מעט מן העוגה, אשר מסמלת עבורי ילדות.

מדמיינת בראשי את חיוכו וזעקת ההתלהבות כשיראה את העוגה.

וכך- מסיימת את היום עם תחושת נחמה.

תחושה של שייכות, משפחה וגאווה במה שיש לי.

… ונזכרת במי שכבר אינם, ולא זכו לראותם.

*הערה לכל מי שתוהה- לצערי לא הכנו עוגת ביסקוויטים כבר כמה שנים מאז כי אין בנמצא פתי בר מתאים. אפשר כמובן להחליף ללוטוס, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

יום השואה 2023

בוקר
נזכרת שאין לי נר נשמה. מחליטה לנסוע לסופר. בסופר מעמיסה את העגלה, מצטיידת במוצרים שנותרו מפסח שמתאימים לבארי, כל מיני "פירורי לחם" ושלל מוצרים נטולי שומשום. עורמת ועורמת, מרוקנת מדפים, ממש כמה חבילות מכל סוג.
פתאום קופצת לי מחשבה על סבתא מלכה ז"ל. איך כשהיה צריך לפנות את הדירה לאחר מותם של סבתא וסבא, גילינו בארונות סטוקים של דברים.
ממש הצטיידות, אגירה שלא יחסר.
והנה אני- אוגרת בדיוק כמוהה. דואגת שלא יחסר מזון מותאם לבן שלי.

מדהים איך עניין האוכל הוא אישיו הישרדותי. הרי גם כשהם עלו ארצה והיו צריכים להתפרנס ממשהו, על אף שלא הייתה להם השכלה/מקצוע, הם הקימו מסעדה (שקיימת עד היום).
אני מוצאת נקודות השקה ביני לבין סבתא- הרי גם אני עבדתי בטבחות במסעדות. אצלי היו מניעים אחרים, של האהבה למזון וחדוות היצירה. אבל כיום, כאמא, היחס לאוכל יותר דומה לשלה- הזנה, בטחון, בריאות.

אחר הצהריים
משוחחת עם הבנים כהכנה לצפירה מחר. בארי מספר כי אמרו להם בגן שמחר תהיה צפירה וצריך לעמוד דום (מדגים לי עמידה עם ידיים צמודות לגוף וראש מורכן), לזכר היהודים שמתו במלחמה, כי היה מישהו רע שרצה להרוג את כולנו. אבל היו כמה שעזרו להם להינצל.

20:00 מדליקה נר נשמה

ערב
עטר מתקשה להירדם. הוא מספר לי שהמחשבות על השואה מעציבות אותו. הוא לא מבין למה צריך ללבוש לטקס מחר חולצה לבנה ולא שחורה. זה הרי עצוב ולבן זה של חג…
אני, נושמת, מסדירה מחשבות. אומרת לו שהוא צריך להיות גאה. הוא הבן שלי, אני הבת של סבא חיים, שהוא הבן של סבא דוד שניצל מהמלחמה.
אומרת לו להתרכז במחשבה הזאת שהיא חיובית, שאנחנו מתרבים וזה הנצחון שלנו במלחמה.
הוא עדיין לא לגמרי מבין, הרי סבא דוד לא הכיר אותו.
אני שוב מסבירה- נכון אבל הוא הכיר אותי והיה גאה בי, ואני בטוחה שהוא ידע שיוולדו לי ילדים מקסימים, גם אם לא זכה להכיר אותם.
וגם שסבא חיים גרם לו לגאווה בזכות היצירות שלו להנצחת השואה.

לילה
עטר סיכם עם המחנכת שלו שהוא יספר בכתה את הסיפור של סבא דוד על הקמע של הצפרדע שהציל את חייו. הוא גם עשה את זה בשנה שעברה.
זה היה רעיון שלי, סיפרתי לו את הסיפור כדי להראות לו גם צדדים חיוביים.
הוא עוד צעיר וקשה לעכל את המלחמה הארורה הזו. גם לנו כבוגרים.
כששיתף בשנה שעברה הוא היה מאוד גאה.
עכשיו, מוצאת את עצמי, יושבת על הטקסט של הסיפור ומבצעת התאמות לילדי כתה ג'. בגיל הזה כבר אפשר להרחיב לדוגמא מהו פרטיזן. ובכל זאת זה מאתגר, לצנזר חלקים מסוימים בסיפור, לכתוב בשפה פשוטה וילדית.

אני רואה שככל שהזמן עובר, הזכרונות נשארים אך היחס שלי אליהם משתנה.
זה אפילו קצת שיעשע אותי הבוקר כשקלטתי את עצמי אוגרת מזון.
ומצד שני, האתגר שלי כאמא, להמשיך בהנצחה של זכרון השואה וסיפורם של בני משפחתי ז"ל, לצד הקושי להסביר זאת לילדים צעירים.

*הצפרדע הנה עדות לחלק מסיפור ההישרדות של סבא דוד ז"ל

יוני 2024

אפרים רוטר ז"ל, הסבא של אבא שלי, היה האדם הקרוב ביותר אליו, בילדותו. בתצלומים הראשונים שלו, היה יושב על גבי סִימָה, כלבת הזאב שלו. כפי הנראה, היא הייתה הכלבה הראשונה בישראל שאולפה להנחות עיוור. הכלבה הייתה לו עיניים, במקום אלה שנעקרו במחנה הריכוז.

לאור ההיסטוריה המשפחתית והרצון שלי להנגיש מוגבלויות, כפי שאני עושה כבר שנים בעניין ההסברה על אלרגיות למזון, היה לי חשוב להנגיש גם את הספר שלי.

באחת הפעמים שהתראיינתי ברדיו, קיבלתי פניה ממאזין. הוא הציע לי לפנות לספריה לעיוורים כי נראה לו חשוב שהספר שלי יוקלט.

אני, שנלחמת על העלאת מודעות והנגשה- מיד הסכמתי. פניתי ל"מרכז לתרבות מונגשת" והצעתי את הספר שלי. לשמחתי הוא התקבל!

אני שמחה לשתף אתכם כי הספר הוקלט וזמין לכל המינויים של הספרייה לעיוורים.

ובכך, הפכתי גם לקול של הילדים האלרגיים (המבוגר עבור הילד), וגם "לעיניים" של העיוורים, בדומה לאבי שהקריא את הספרים לסבו.

בתמונות המצורפות תוכלו לראות את סבא אפרים עם אבא שלי וכלבת הנחייה סימה, אותי מקלידה במכונת כתב ברייל ואת הכותר "ילד שמש" באתר הספרייה. מקווה שתפיצו את המידע לכל מי שזקוק לו.

לא נשכח ולא נסלח

מוקדש לסבתא מלכה וסבא דוד מושקוביץ', יהיה זכרם ברוך